אלישר-הויוק — עוגת שכבות בת אלפי שנים בלב אנטוליה
אלישר-היויק (בטורקית: Alişar Höyük) — אחד התלים המרשימים ביותר במרכז אנטוליה וארכיון אמיתי של ההיסטוריה האנושית, דחוס בגבעה בגובה שלושים מטרים. כאן, 45 ק"מ מדרום-מזרח לעיר יוזגאט, מצפון לכפר המודרני אלישר במחוז סורגון, שכבה אחר שכבה מונחים שרידים מתקופת הניאולית, ההלקולית, תקופת הברונזה הקדומה, סוחרים אשוריים, ממלכת החתים, הפריגים והביזנטים המאוחרים. עבור ארכיאולוגים, אלישר-היויק הוא נקודת ציון מרכזית לכרונולוגיה של כל אנטוליה, ואילו עבור המטייל זהו מקום שבו שמונה אלפי שנים של חיים רצופים מונחים ממש לרגליו.
ההיסטוריה והמקור של אלישר-היויק
האנשים הראשונים התיישבו כאן עוד בתקופת הניאולית, והתנאים היו, בלשון המעטה, יוצאי דופן: היישוב עמד באמצע אגם, והגבעה עצמה הייתה היבשה היחידה המתאימה למגורים. ארכיאולוגים מצאו עקבות של השכבה העתיקה ביותר הזו 26 מטרים מתחת לפני השטח המודרניים של הגבעה וכ-11 מטרים מעל אדמת היבשת ה"בתולית". עם תחילת תקופת הכלקולית המים החלו לסגת, האדמות הסובבות התייבשו, והאנשים ירדו בהדרגה מהגבעה, אך לא שכחו את נושא הביטחון — סביב היישוב החלו להקים את הביצורים החיצוניים הראשונים.
בתקופת הברונזה הקדומה (בערך 3200–2600 לפנה"ס) אלישר כבר נראה כמו עיר של ממש: בתים מלבניים עם קירות לבנים וגגות שטוחים, חומת הגנה מסיבית עם שערים, תכנון ברור. מאוחר יותר חוזקו החומות הפנימיות והחיצוניות, והגבעה עצמה התפתחה ל"בירת" המחוז. דווקא בתקופת הברונזה התיכונה, באלף השני לפנה"ס, נכנס אלישר-היויק לדפי ההיסטוריה הפוליטית: הוא הפך לתחנת מסחר ברשת הסוחרים האשורית, שנמתחה בין חתוש של החתים לקנש (קילטפה) בקפדוקיה.
על כך מעידים 53 לוחות בכתב יתדות (כולל העתקים) שנמצאו כאן, שנכתבו בשפה האשורית הקדומה המכונה "סוג קפדוקיה". זהו ארכיון טיפוסי של תחנת סחר אשורית: חוזים, קבלות, אזכורים של מסעות. בלוחות מסוימים מספרים הסוחרים כיצד חזרו מזלפובה (זלפה), באחרים מופיעים קאנש והאטוסה, ובשלישיים — הסוחר אמור-אשור, הידוע ממסמכים שנמצאו בקרומה בקולטפה. לוחית אחת נושאת את השם אדד-בני, המתייחס לשנים האחרונות לשלטונו של שמשי-אדד הראשון האשורי (1808–1775 לפנה"ס). שתי לוחות נוספות חתומות בחותמו של "אניטה-הנסיך", והדבר הוליד השערה מפתה: אותו אניטה, מלך קושאר מסוף המאה ה-18 לפנה"ס, אשר, על פי הטקסט המתרברב שלו, שרף את העיר "קושאר", — בהחלט יכול היה להחריב גם את אלישר.
לאחר הכיבוש החיתי נכנסה העיר לתחום השפעתה של האימפריה שבמרכזה חתושיש. בין השנים 1400 ל-1200 לפנה"ס אלישר, ככל הנראה, נשאה את השם אנקווה — עיר זו מוזכרת לעתים קרובות בטקסטים החיתיים, והאזכור בלוחות המקומיים של השם המקומי אמקווה הופך את הזיהוי לכמעט בלתי נמנע. סופה הגיע בסביבות 1200 לפנה"ס, כאשר יחד עם התמוטטות הממלכה החיתית, שטח IV נשרף באש; במשך מאות שנים ארוכות עמד הגבעה כמעט ריק. הפריגים הגיעו לכאן מאוחר יותר והשאירו את השכבה התרבותית שלהם; ולאחר מכן — המדיים, הפרסים, השליטים ההלניסטיים, הרומאים ולבסוף הביזנטים, שמהם נותרו על פסגת הגבעה חורבות של כנסייה מאוחרת.
אדריכלות ומה לראות
אלישר-היויק אינו עמודי מקדש עתיק ואינו מסלול מוכן לתיירים עם שלטים. זהו גבעה, ובזה טמון יופיו העיקרי: לפניכם מונחת ספר גיאולוגי שלם של הציוויליזציה האנושית, ויש לדעת לקרוא אותו. גודל התל מרשים כשלעצמו: 520 על 350 מטר בבסיסו ו-30 מטר גובה, מה שהופך אותו לאחד הגבעות הגדולות ביותר באנטוליה.
המצודה ושלושת ה"כנפיים"
בראש הגבעה ניצב חרוט קטום — ארכיאולוגים מסמנים אותו באות A, זוהי המצודה העתיקה. ממנה, כמו עלי כותרת, יוצאים שלושה "עלים" תחתונים — B, C ו-D. ממזרח ומדרום לגבעה הראשית צמודה עיר תחתונה מוארכת. במהלך תקופות שונות שופצו הביצורים: המבצר הפנימי הורחב, החומה החיצונית קיבלה קירות תומכים חדשים, ובתקופת החתים הופיעו שערים מאסיביים עם מעברים תת-קרקעיים ומגדלים לאורך ההיקף. עקבות קווי הגנה אלה ניכרים היטב בתבליט גם כיום.
היישוב הקדום ביותר מתקופת הברונזה הקדומה
השכבות הקדומות מעידות על אדריכלות מאופקת להפליא, כמעט סגפנית: בתים מלבניים מלבני בוץ על יסודות אבן, גגות שטוחים ורצפות חרס מהודקות. הבתים צפפו זה לזה, ויצרו את מה שארכיאולוגים מכנים "תכנון כפרי אגלוטינטי". מאוחר יותר הבתים הפכו גדולים יותר, והקירות בפנים ובחוץ טויחו — סימן לשגשוג הולך וגדל. באותה תקופה החל גם חילופי תרבות עם מסופוטמיה.
תחנת מסחר אשורית ועיר חתית
דווקא בשכבת תקופת הברונזה התיכונה, באותה תקופה של סחר שיירות, נמצאו ארכיונים בכתב יתדות, כלי חרס מסוג קפדוקיה וכלי קיבול זואומורפיים — קנקנים מעודנים בצורת ראשי בעלי חיים, המתוארכים לשנים 1700–1500 לפנה"ס. בתקופת החתים, המתאימה ככל הנראה לשלב אנקובה, הוקפה העיר בחומה חדשה, ובמצודה הוקמו מבני ציבור. כל הממצאים החשובים ביותר — לוחות, חותמות, ריטונים, כלי חרס — שמורים במוזיאון התרבויות האנטוליות באנקרה, ולמעשה, כל ביקור רציני באלישר-היווק כדאי להתחיל דווקא שם.
השכבה הפריגית והכנסייה הביזנטית
לאחר האסון של שנת 1200 לפנה"ס, הגבעה אוכלסה בהדרגה על ידי הפריגים. בשכבה זו ניכר שילוב בין מסורות חתיות לתרבות חדשה; המצודה שהוחרבה קודם לכן נבנית מחדש על גבי היסודות הישנים. כמה עשרות קילומטרים דרומה שוכנת קרקנס — עיר פריגית ענקית מתקופת הברזל, ויחד עם אלישר היא יוצרת "צומת פריגי" שלם במרכז אנטוליה. בראש הגבעה חשפו ארכיאולוגים את חורבותיה של כנסייה קטנה מתקופת רומא המאוחרת או הביזנטית — אפילוג שקט להיסטוריה בת שמונה אלף שנה.
צ'אדיר-הויוק בסביבה
במרחק של 12 ק"מ צפונית-מערבית לאלישר שוכנת שכנתו החשובה ביותר — צ'אדיר-הויוק (Çadır Höyük), אשר ארכיאולוגים מודרניים מזהים בזהירות עם העיר החתית ציפלאנדה. המסלול "אלישר + צ'אדיר" הוא מסלול קלאסי למי שרוצה להבין את הנוף של המחוז החיתי. החפירות בצאדיר מתנהלות באופן פעיל יותר: בעוד שבאלישר נעשתה העבודה מאז 1992 בעיקר כמיפוי טופוגרפי וצילום אווירי בעזרת בלונים, בצאדיר-היויק פתח רונלד גורני עונת חפירות ארכיאולוגית מלאה. הניגוד הזה נוח: צ'אדיר מראה איך נראה אתר "חי" עם חפירות פתוחות, ואילו אלישר — כמו ארכיון רדום מתחת לדשא, שעדיין מחכה לחוקריו.
שיטת החפירה והיקף העבודות
משלחת אוניברסיטת שיקגו יישמה כאן את אחת מהשיטות המתקדמות ביותר לתקופתה: כל שטח הגבעה חולק לריבועים בגודל עשרה על עשרה מטרים, המכוונים בקפדנות לפי רוחות השמים. כל ריבוע נחפר בשכבות, תוך תיעוד קפדני של הממצאים והסטראטיגרפיה. בזכות משמעת זו הצליחו הארכיאולוגים לקשר סוגי קרמיקה, חותמות ואופקים אדריכליים לתאריכים מוחלטים. למעשה, תוצאות העונות של 1927–1932 קבעו למשך עשרות שנים את הסטנדרט הכרונולוגי של מרכז אנטוליה: כאשר נמצאו שכבות דומות בחתוש, קאניש-קילטפה או בייג'סולטאן, הן הושוו דווקא לסולם של אלישר.
עובדות ואגדות מעניינות
- בתקופת הניאולית, אלישר-היויק עמד ממש על אי: היישוב היה מוקף באגם, ורק עם התייבשות האזור בתקופת הכלקולית החלו אנשים ליישב את החופים הסמוכים.
- באחת הלוחות מוזכר הסוחר אמור-אשור — אותו שם מופיע בארכיון הקרומה בקולטפה; ייתכן שמדובר באותו אדם, שרשת המסחר שלו כיסתה את אנטוליה מקניש ועד חתוש.
- חותם "אניטה-הנסיך" על שתי לוחות הוליד את ההשערה כי המלך החיתי האגדי למחצה, אניטה, הוא זה ששרף את אלישר: בטקסטים שלו הוא התפאר בכך שכבש את העיר קושאר ו"זרע עשבים שוטים במקומה", וקלל אותה לדורות.
- כל שכבת הממצאים הייחודיים — כלי חרס, ריטון בצורת ראש של חיה, פסלונים מחמר שרוף — מוצגת כיום במוזיאון התרבויות האנטוליות באנקרה ונחשבת לאחת מאוספי תקופת הברונזה הטובים ביותר בטורקיה.
- החפירות בשנים 1927–1932 בהנהגתו של גנס הננינג פון דר אוסטן וסגנו אריך שמידט היו אחת המשלחות הארכיאולוגיות הגדולות הראשונות של אוניברסיטת שיקגו למזרח התיכון, והן קבעו את הסטנדרט הסטרטיגרפי לכל אנטוליה.
איך להגיע
אלישר-היויק שוכנת באזור כפרי נידח במחוז יוזגאט, והדרך הנוחה ביותר להגיע אליה היא ברכב. שדות התעופה הגדולים הקרובים ביותר הם אנקרה אסנבוגה (ESB), כ-220 ק"מ מערבה, וקאיסרי (ASR), כ-150 ק"מ דרומית-מזרחית. לתיירים דוברי רוסית בדרך כלל קל יותר לטוס דרך איסטנבול עם מעבר לטיסת פנים.
המסלול הקלאסי הוא לשכור רכב בשדה התעופה ולנסוע בכביש D200 (אנקרה – יוזגאט – סיבאס). מיוזגאט יש לנסוע דרומה-מזרחה לכיוון העיר סורגון, ואז לפנות לכפר אלישר; הגבעה עצמה ממוקמת צפונית לכפר. מאנקרה הנסיעה אורכת כ-3.5–4 שעות לכל כיוון. ללא רכב ניתן להגיע באוטובוס לסורגון מתחנת האוטובוסים של אנקרה (AŞTİ), ומשם — במונית או בטרמפ כ-25 ק"מ לכפר. יש מעט שלטים המכוונים אל התל עצמו, ולכן מומלץ לשמור מראש את נקודת ה-GPS (39.606° צפון, 35.261° מזרח) במכשיר הניווט הלא מקוון.
טיפים למטייל
הזמן הטוב ביותר לטיול הוא האביב (אפריל–מאי) ותחילת הסתיו (ספטמבר–אוקטובר). בקיץ הרמה לוהטת, כמעט ואין צל על הגבעה, ובחורף הדרך בערבה עלולה להיות לא נוחה בגלל השלג והבוץ. הקצו כ-90 דקות לביקור בטלה עצמה: יש לטפס בנחת על המדרון, לסייר במצודה הראשית, להקיף את "הכנפיים" ולרדת מצד העיר התחתונה.
הקפידו לקחת מים, כובע, קרם הגנה ונעליים נוחות עם סוליה חזקה — משטח הגבעה אינו אחיד, ובמקומות מסוימים הוא חלקלק לאחר גשם. אין מקום לאכול במקום, ולכן מומלץ להצטייד באוכל ובתרמוס ביוזגטה או בסורגונה. אין כאן שום תשתית למבקרים במובן המקובל: לא קופות כרטיסים, לא בתי קפה, לא חנויות מזכרות — וגם בזה טמון הקסם המיוחד של המקום, המזכיר למטיילים הרוסים את התלים ה"פראיים" של הערבות שלחופי הים השחור.
כדי שהטיול ישתלם מבחינת הזמן, כדאי לשלב אותו עם אתרים אחרים באזור. ביום אחד אפשר לבקר באלישר-היוק, בתל הסמוך צ'אדיר-היוק ובעיר הפריגית קרקנס — כך מתקבל מסלול עשיר "בעקבות החתים והפריגים". במהלך יומיים ניתן להוסיף את בוגאזקלה-חטטוס, בירתה לשעבר של ממלכת החתים, ואת יאזילקיה, מקדש הסלע המפורסם שלה. והקצו בהכרח חצי יום למוזיאון התרבויות האנטוליות באנקרה: שם בדיוק מוצגים אותם לוחות, ריטונים וחותמות מאלישר-היויק, ובלעדיהם הביקור בגבעה נותר במידה רבה "אילם". אלישר-היוק הוא לא מקום למי שמחפש חורבות פוטוגניות, אלא למטיילים שמוכנים להקשיב ללחישת שכבות האדמה: בכך טמון ערכו העיקרי.